הסוג כלך 170 מינים (220 ויקיפדיה) ומאופיין בעמודי תפרחת "ענקיים" נישאים זקוף על גבעול חלול בעלי תפרחות סוכך שופעות. הצמח המת מתקשה ונשאר זקוף ובולט. מחקרים סיסטמטיים שפורסמו לאחרונה מאפשרים לנו לראות באור חדש את מיני הכלך בישראל, לחקור על קשריהם עם קבוצות הכלך השונות בעולם וללמוד על הביוגיאוגרפיה והאבולוציה שלהם.
אמוץ דפני, החוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית , אוניברסיטת חיפה – Amots.Dafni@gmail.com סאלח עקל ח'טיב, מורה דרך
מתוארים במאמר שני מינים של סוג הצמח זנבן הגדלים בישראל רק בחגורה ההררית בחרמון – זנבן שנוי-פירות וזנבן היערות. אלה הם צמחים רב-שנתיים עשבוניים הגדלים בחלקים הגשומים של מרכז אירופה וארצות הים-התיכון. בחרמון, מצוק נמנמן ויער אלון הלבנון למרגלותיו מהווים אתר "לוקוס טרמינוס דרומי" של שני המינים הללו.
ראדי עומר, מורה דרך, מדריך ומרצה בנושא שימושי הצמחים לתועלת האדם – rade_omar@hotmail.com הביא לדפוס: אבי
אנו מתארים לראשונה מין דלעת-נחש חדשה לישראל מהר-חרמון – דלעת-נחש רבת-פרחים Bryonia multiflora . זהו מין מטפס עשבוני רב-שנתי בעל פקעת ענקית בעומק האדמה הצומח עם גבעולים ארוכים באביב ופורח בחודש מאי בחגורת היער ההררי בחרמון. זהו מין ויקרי וקרוב לדלעת-הנחש המצויה המחליף אותה בהרים גבוהים של המזרח התיכון מדרום תורכיה ועד הרי הזגרוס במערב פרס. ההבדל העיקרי בין דלעת-נחש מצויה לד.נ. רבת-עלים הוא מספר פרחי נקבה רב בתפרחת וקיום שעירות בלוטית באברי התפרחות של המין החדש.
על פי הספרות המין האנדמי שתואר מהר-הדרוזים בשנת 1953 הוא סינונים, כלומר שייך לדלעת-נחש רבת-עלים.
דברים לזכרו מאת אמוץ דפני תקציר: פרופסור דן איזיקוביץ (דיני), מחוקרי האבקה והבוטניקה הגדולים בישראל
למרות שילידי ישראל משולים לצבר המצוי, הצבר הוא מין גר בישראל שהובא ממכסיקו, כנראה עוד במאה השש-עשרה לספירה. במאמר זה אני סוקר עדויות היסטוריות על תפוצתו בישראל, את השימושים השונים בצבר או בחלקיו לצרכי האדם, סוגיות שונות בהלכה היהודית לגבי הצבר, את תולדות הכנימה המהווה סכנה לקיום הצבר בישראל ובעולם ואת המלחמה הביולוגית במזיק.
מרדכי כסלו, המעבדה לבוטניקה ארכאולוגית, הפקולטה למדעי החיים, אוניברסיטת בר-אילן – Mordechai.Kislev@biu.ac.il אמוץ דפני , המכון
חודש דצמבר הוא החודש מועט הפריחה בישראל; מחד גשמי תחילת השנה עדיין לא הנביטו הרבה מהצמחים ואידך הטמפרטורות הנמוכות מעכבות את הלבלוב והצמיחה של רוב הצמחים בישראל; רק מועטים מצמחי הבר בארצנו מותאמים לצמוח מהר ולפרוח דווקא בשיא החורף, בחודשים דצמבר-ינואר. יוצאת דופן היא קבוצת הגיאופיטים (צמחי בצל ופקעת) האוגרת מזון באביב הקודם ומותאמת לפריחה דווקא שכל שאר הצמחים "בתרדמה" או בתחילת דרכם. ואכן נראה בסיור בכרמל מעל 8 מיני גיאופיטים פורחים והנפוצים ביניהם הם – רקפת מצויה, נרקיס מצוי, איריס הסרגל, כרכום חורפי, כרכום חופי וסתוונית היורה.
המאמר עוסק בשאלה – מדוע נפוצה בטבע רביה מינית? זאת כאשר התיאוריה הניאו-דרוויניסטית טוענת כי לרביה מינית יש מחיר שלילי של 50%, כלומר כל פרט מפסיד בזמן הרביה המינית מחצית מכשרותו שכן מחצית הגנום של הצאצא מגיע מההורה השני. בספרות מוצעים הסברים שונים ליתרונות האבולוציוניים האפשריים שיש לרביה מינית במיוחד בהקשר לתנאי סביבה הטרוגניים ואי-ודאיים. מודלים אלה מצליחים במידה רבה לאזן בין הנזקים והתועלות של הצורות השונות של רבייה מינית בטבע אך אינם מסבירים את שכיחותה הרבה של רביה עצמית בצמחים.
